<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון</h1>
<h2>דף טז:</h2>
ומיהו דוקא בעודו שלם ולא נתרסקה צורתו, הוא דאינו בטל, ואפילו מת. אבל אם נתרסק ונחתך ממנו קצתו, תו לא מיקרייא בריה ובטלה היא בששים כשאר האיסורין. שאינה קרויה בריה אלא כשהיא שלמה, ואין צריך לומר שאין פליטתה אוסרת תערובתה משום בריה, שאין הטעם בריה. וכדתנן גבי גיד הנשה (צ"ו, ב') אם אינו מכירו כולן אוסרין והרוטב בנותן טעם. וכשהוא מרוסק עד שנפסדה צורתו, נמי אמרינן במסכת מכות (ט"ז, ב') ריסק תשעה נמלים ואחד חי והשלים לכזית לוקה שש, וחי דקתני התם, היינו שלם, ואפילו מת. ואמרינן נמי במסכת מעילה (ט"ז, ב') לוקה על אכילת שאר שרצים שאינן מובדלין בכזית בשאינן שלמים. פי' מובדלין, שמונה שרצים שהבדילן הכתוב לטמא משאר שרצים כדכתב אשר הבדלתי לכם לטמא אלמא אינו קרוי בריה אלא בשלימה. והא דתנן האיברים אין להם שיעור, אע"פ שאין בהן כזית כמו שיש בהן כזית, לענין טומאה קאמר אבל אכילתה עד שיהא בהן כזית, כדאיתא בירושלמי (נזיר פ"ו, ה"א) והרי איברי בהמה טהורה מטמאין כל שהן ואכילתן בכזית, והכין הוא ודאי, דבהדיא תנינן בה הכין, דתנן התם בפרק ראשון של מסכת אהלות (מ"ז) האיברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית מן המת, ופחות מכזית מן הנבלה ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין טומאתן, אלמא לענין טומאה שנינו, אבל לענין אכילה עד שיהא בו כזית בשר. ודוקא בשאר שרצים, אבל בשמונה שרצים המטמאין, שטומאתן בכעדשה, אכילתן נמי בכעדשה לענין מלקות, כדאמרינן במעילה פרק קדשי מזבח (שם). וכן הדין לאיברים שלהן שמטמאין בכל שהן, אף איסור אכילתן כן. ודוקא במיתתן, אבל בחייהן, כיון שאינן מטמאין כך, בשרץ אינו לוקה [עליו] בפחות מכזית. דגרסינן התם (שם) אמר רב יהודה אמר רב אכילת שרצים לוקה עליו בכזית, מאי טעמא אכילה כתיבא בהו, והא תני ר' יוסי בר חנינא קמיה דר' יוחנן, והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, פתח הכתוב באכילה, וסיים בטומאה, מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה. וקלסיה ר' יוחנן, אמר רב יוסף לא קשיא, כאן במיתתן כאן בחייהן. ואקשינן על ר' יוחנן דקלסיה, מיתיבי האיברין אין להן שיעור ואפילו פחות מכזית נבלה ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין, ואמר ר' יוחנן אין לוקין עליהן אלא בכזית אמר ליה במובדלין דבר הכתוב, פי' הא דקלסיה ר' יוחנן, בשרצים הטמאין קאמר שהן מובדלין לטמא, ומה טומאתן במיתתן בכעדשה, אף אכילתן בכעדשה. והא דאמר ר' יוחנן בכזית, בשאר שרצים. ומכל מקום אלו ואלו אין רואין האיברין שלהן ככולן לאסור [כל] תערובתן כמותן, שלא נאמרו דברים אלו אפילו בשרצים המובדלים, אלא ללקות על אבר שלהן אע"פ שאין בו כזית בשר, כאילו יש בו כזית. והרמב"ן ז"ל כתב, בנחתך ממנו אבר, בעיא ולא איפשיטא במסכת נזיר גבי מלקות, והוא הדין לאיסור. ומיהו בריה דלא בטלה דרבנן הוא ולקולא ואין צריך לומר מרוסק ונחתך ממנו אבר שנשמתו תלויה בו, דודאי בטלה. ונמצא בתשובה לרבינו הגדול ר' יצחק ז"ל, אם נמצא מכל הרמשים בקדרה, בין שנפל בחמין בין שנפל בצונן, אם נפסק מאותו שרץ, שיעורו בששים כשאר האיסורין שבתורה. ונשאל גאון ז"ל בעכבר שנפל לשמן של בית הכנסת, ואמר אם השרץ נימוח בשמן, משערין ליה בששים בשמן רותח ומותר באכילה, ואין צריך לומר להדלקה, ואי צונן הוא, מעבירו במסננת ושרי אפי' באכילה ולא בעי ששים. ולגבי נרות בית הכנסת אם הוא מענין שאסור, אסור בהדלקה, משום שנא' הקריבהו נא לפחתך ע"כ. ולקמן נאריך יותר בע"ה בדין זה שאמר הגאון בעכבר שנפל לקדרה רותחת, אם אוסר תערובתו בפליטתו אם לאו.
[ע"ז ס"ט ע"א] איבעיא להו נפל לגו חלא מאי, אמר ליה רב הלל לרב אשי עובדא הוה בי רב כהנא ואסר, דאלמא אשבוחי משבח. דרב כהנא ודאי לא משום דקסבר דנותן טעם לפגם אסור, דהא איהו דאמר לעיל (ס"ז, ב') מדברי כולם נלמוד נותן טעם לפגם מותר, אמר ליה ההוא אימרטוטי אימרטט. פירש רש"י ז"ל נחתך חתיכות חתיכות, ושרץ איסורו בכעדשה, דכטומאתו כך איסורו וחיישינן דילמא בלע חתיכת שרץ בהדי חומץ. ובודאי הכי אמרינן במעילה פרק קדשי מזבח (ט"ז, ב'), דשרצים המובדלין דהיינו שמנה שרצים שהבדיל הכתוב לטמא, ומטמאין במותן בכעדשה, אף איסור אכילתן במיתתן בכעדשה, והאיברין שלהן אין להן שיעור אפילו בפחות מכעדשה כטומאתן, ולוקין עליהן, ומיהו לאו דוקא בשרצים המובדלין שאפילו בשאר האיסורין שנתערבו ביין וחומץ ושמן וכיוצא בהן, יש לחוש אפילו לפחות מכזית, שהרי חצי שיעור דאורייתא, דקיימא לן כר' יוחנן דאמר הכי בשבועות ובחולין פרק גיד הנשה (צ"ח, א'), והלכך ליעבריה במסננת ולישתרי. ויש מפרשים אימרטוטי אימרטט ומתוך שנשתהא בו כל כך עד שנתמרטט, איכא למיחש דילמא אגב חורפיה דחלא משני טעמיה לשבח, ואע"ג דחלא ושכרא צונן בצונן הוא, כיון דשהה טובא, נותן טעם הוי דהוה ליה כבוש והרי הוא כמבושל. והראב"ד פירש אימרטוטי שהוסר צמרו כשנפל שם, ואינו פוגם אלא מחמת צמרו וזה שהוסר צמרו הרי הוא משביח. וזה מן התימה שהוא בעצמו הוא שאמרנו שמאוס ובדילי אינשי מיניה, ולא מחמת צמרו אלא מחמת עצמו. רב אחא שיער חלא בחמשין ושמואל בר רב חייא שיער שיכרא בשיתין והלכתא אידי ואידי בשיתין. ובפלוגתא דרבא ורב ששת קיימא לן כרבא, דאפילו הדברים שחדש בהן הכתוב לאסור אותן ואע"פ שהן פגומין ומאוסין, תערובתן אינו כיוצא בהן אלא כל שפוגם אינו אוסר תערובתו, ואפילו הוא בעצמו שנימוח בתוך ההיתר, אינו אוסר אלא אם כן משביח את תערובתו כעכברא בשיכרא ובחלא, שאע"פ שהוא עצמו מאוס ופגום משביח בחלא ובשיכרא. ואני תמה בזה, דבשלמא שאר האיסורין המושבחים כשנפגמו בין בפני עצמן בין על ידי תערובתן הותרו, שהרי נשתנו משבח לפגם ולא אסרן הכתוב בפגמן, אבל האיסורין הפגומין והמאוסין מעיקרן, כל שנתערבו בכדי אכילת פרס אע"פ שההיתר נפגם, מכל מקום הרי הוא טועם את האיסור בעצמו בכענין שאסרו הכתוב, ולמה הותר על ידי פגם שבתערובתו, ויש לי לומר דלא אסרו הכתוב בפגימתו, אלא לאכלו בפני עצמו אבל כשנתערב בהיתר שהולכין אחר נתינת טעמו, כיון שהוא נותן טעם לפגם בתערובתו מותר, לפי שאינו נותן טעם, אלא אדרבה פוגם וכענין שכתבתי בשאר איסורין דעלמא, שאנו מתירין אותן כשפוגמים קצת את תערובתן ואע"פ שבפני עצמן אסורין עד לגר. ואני תמיה עוד, אחר שאין בתערובתן ששים לבטלן ואפילו יש בהן כזית בכדי אכילת פרס, מפני מה אתה מתירו והלא הוא כאילו הוא בפני עצמו, וכי אילו נפל איסור מרובה לתוך היתר מועט או שנפל מעט היתר מושבח לתוך איסורין פגומין, אילו נאמר שיהא כל האיסור המאוס מעיקרו ניתר על ידי היתר זה המועט שנכנס בתוכו, ויש לומר שלא אמרו אלא דוקא בשההיתר רבה על האיסור, שהאיסור המועט בטל אצל ההיתר המרובה, דבכל התורה כולה הולכין אחר הרוב ואי משום טעמו של איסור שהוא נטעם ונרגש בו כאילו הוא בעינו, [טעם כזה אינו טעם] לאסור את ההיתר המרובה, דאדרבה הוא פוגמו כמו שאמרנו וכמו שכתבתי למעלה בשאר נותני טעם לפגם. ונראה שאפילו נפל לתוך היתר מועט והכירו, זורקו והרוטב מותר לפי שאין כאן ממשו אלא טעמו, ואף על פי שמשערין בכולו משום דמאי דנפק מיניה לא ידעינן, השתא דאין בו בהנאתו בנותן טעם, אינו אוסר תערובתו כלל וכמו שאמרנו למעלה בהיתר שנתבשל בקדרה שאינה בת יומה. והטעם בכל אלו, מפני שבודאי ידענו שאין פליטתו בכולו, שהרי אינו ממלא את הכלי, אלא כל שטעמו לשבח אנו מחמירין בו שאנו חוששין שמא פלט עד שיתן טעם בתערובת, ולפיכך כשטועמו קפילא ואינו מרגיש בו טעם מתירין אותו ואין משגיחין בשיעור כמותו של גוף האיסור, וכמו שכתבנו למעלה, והילכך כשהאיסור פגום, אין משערין בכולו אלא בטעמו, וטעמו כמי שאינו שהרי פגום הוא. כך נראה לי. ולענין עכברא, כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל הלכה למעשה, דלא אמרו אלא בחלא ובשיכרא אבל ביין ושמן ושאר כל המשקין, לפגם הוא ושרי. והילכך כל השרצים המאוסין שנפש האדם קצה בהן ובדלין מהן, אין אוסרין תערובתן בפליטתן, ואפילו נמחה גופן בתוך ההיתר דכל נותן טעם לפגם מותר, בין בנבלה ובהמה טמאה וכיוצא בהן, בין בשרצים שאסר הכתוב אותן אע"פ שהן עצמן פגומין ומאוסין. ומיהו כל שאיפשר לבדוק ולהעביר במסננת בודק ומסנן, ועכברא דביתא גם כן דמאוס הוא כיוצא בהן, אלא שבשכרא וחלא צריך שיעור דילמא אשבוחי משבח בהו.
